<h1>ספר החינוך מצוה ס"א</h1>
<h2>דף כט.</h2>
לדון בדין מפתה, כלומר מי שפיתה בתולה שנדין אותו כמשפטו הכתוב עליו בפרשה, שנאמר [שמות כ"ב] וכי יפתה איש בתולה וגומר. וענין הפתוי הוא שאומר לה דברים של שקר או של אמת עד שמתרצה אליו. שורש הדין ידוע. ואל תתמה כאן בהיות כל כבודה בת מלך פנימה נמכרת לבועל בחמשים כסף בין עשירה בין ענייה, שאין הקנס רק דמי הנאת השכיבה בלבד, אבל מצד אחר חייב השוכב אותה לתת בושת ופגם לפי ייחסה וחשיבותה, וכל מצות השם אמונה. דיני המצוה, כתב הרמב"ם זכרונו לברכה [הלכ' נערה בתולה פ"א ה"ב] כל שבעיר בחזקת פתוי עד שיעידו עדים שהוא אונס, וכל שבשדה בחזקת אונס. ואמרו זכרונם לברכה [כתובות ל"ט ע"ב] שנשואי מפותה תלויים ברצון האב והבת והמפתה, ואם כנסה אין שם קנס. ודין כהן גדול שפתה או אנס, ודין קנס בנבעלה כדרכה, וזמן הקנס אינו אלא משלשה שנים עד שתבגר. ומה שכתב לאביה דוקא לאביה, אבל אין לה אב דין קנס עליה, דפתוי מדעתה הוא מה שאין כן באונס, וכמו שנכתוב בעזרת השם. והנשים שאין להן קנס, ועשרה הן, ויתר פרטיה מבוארים בפרק שלישי ורביעי מכתובות [כ"ט ע"א ואילך]. ונוהגת בכל מקום שיש בית דין סמוכין, שאין דנין דיני קנסות אלא בסמוכין. ועובר עליה ולא עשה דין בזה ביטל עשה.
